את הטור הזה אני כותב בטיסה בדרך מנפאל החרבה לירושלים הבנויה, בדרך מגג העולם ההזוי אל מרכז הארץ המיושבת, מנסה לעכל בפעם הראשונה מה עבר עלי ומה ראו עיני.

מי שעוקב אחרי הכתבות שלי בעיתון 'משפחה' יודע כי אני לא ממעט במסעות אבל יש מהם מסעות עבודה. הייתי, ביצעתי את העבודה ואני חוזר הביתה ושוכח אבל יש מסעות שחוויותיהם יישארו עמי לעד כאלו שבהם ראיתי דברים שהוסיפו לתודעתי. כזה יהיה המסע שבו התוודעתי לתפקוד של הישראלים בעת אסון שבו ראיתי כיצד מצליח זוג נפלא של שליחי חב"ד להוציא את כל הטוב שבכל יהודי ולאסוף אותו למקום אחד שבו זרמו הררי אנרגיה חיובית שהרעידו את כל השכנים הנפאליים בעוצמה של פי כמה מעוצמת רעידת האדמה שחווינו.

לקטמנדו הגעתי בשליחות עיתוני "משפחה' זמן קצר לאחר רעידת האדמה הגדולה. אני כותב 'הגדולה' מאחר וגם אני עצמי חוויתי 'אפטרשוקים' שהן רעידות קטנות המתרחשות אחרי הרעידה הגדולה.

שלט גדול קידם את פני בפתחו של בית חב"ד "כמה טוב שבאת הביתה", שלט שבעצם אומר את הכל. גם בלי רעידת האדמה חייהם של הנפאלים הם מה שנקרא 'על הפנים' – קטמנדו אינה העיר האדיאלית לחיות בה. אם תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים אז תשעה קבין של עוני מנוון נטלה נפאל. הרחובות בה אינם סלולים, שבילים של עפר ההופכים לעיתים לבוץ בשל הגשמים העזים.

לאורך הרחובות בנויים כוכים קטנים וחנוקים מחימר שבהם מוכרים מוצרים, שלא לדבר על קופסאות הפח החלודות שלהם מחוברים גלגלים שמישהו מתעקש לקרוא להם משום מה 'מכוניות'. ובכלל, רוב התחבורה מתבצעת על אופנועים.

נפאל מושכת אליה צעירים ישראלים בשל נופיה המדהימים, ולתוך המציאות הזאת נפלו שליחי הרבי חזקי וחני כמו אבא ואמא של הצעירים האלה. בבית חב"ד שהקימו בתוך המציאות ההזויה הזאת נוהרים אלפי צעירים שמוצאים אוזן קשבת, בית חם, אווירה יהודית ישראלית וזה בחיי היום יום.

עכשיו הכל אחרת לנוכח החוויות. הכל מתעצם. את הבית ממלאים ישראלים בכל שעות היממה. אין חשמל ואין מים, אין אוכל אבל בבית חב"ד בעזרת חוצפה ישראלית וחום יהודי מצליחים להשיג הרבה. חזקי קונה בשוק השחור והמטיילים הישראלים המרגישים שם כמו בבית דואגים להפוך את הכל למעדנים. מדהים לראות איך מצליחים חזקי וחני להוציא את הנקודה הטובה בכל אחד ולהפוך הכל לדבוקה אחת של התנדבות ועשיה. הצעירים גודשים כל פינה, ישנים על הספות ועל היצפה במטבח ובמשרד, אבל אף אחד לא אומר צר לי המקום וכל אחד מרגיש בבית.

קחו את המטבח. אין אור העבודה מתבצעת בחושך לאור נרות. הצעירים שוקדים על מלאכת הבישול תוך הקפדה מוחלטת על הוראות הכשרות של חני. הם מדיחים כלים ומכינים אוכל לזרם הבלתי פוסק של עוד ועוד מטיילים והניצולים וגם חברי משלחות הסיוע.

במקביל מנהלים את חדר המצב של בית חב"ד חזקי וחני מומחים בניהול. הורים מתקשרים ללא הפוגה, חני מנסה להרגיעם.

אברימי לייבוביץ', תלמיד ישיבה הנמצא שם בהתנדבות מנהל את חדר המצב. אין מחשבים כי אין חשמל וחדר המצב מתנהל באופן ידני. כל ניצול שמגיע מתוחקר מייד את מי ראה ומתי עם מי טייל ואת מי פגש וכך מצומצמים עוד ועוד שמות של נעדרים כשהמידע מסונכרן עם השגרירות באופן מיידי.

במקביל מנסה חזקי לארגן משלחות חילוץ משלו מטיילים ישראלים רכובים על אופנועים מציידים בכסף ובאוכל. הצעירים כמעט רבים מי יצא. קשה לדמיין בארץ מציאות דומה.

בשלב מסוים נדמה לנו שגורלם של 11 מטיילים ידוע לנו. קשה לנו לדמיין. 11 מטיילים ששהו בטראק הנקרא על שם הכפר 'לנגטאן' יש עדויות ברורות כי הצעירים עלו אל הכפר. הכפר הזה נמחק ברעידת האדמה. כל מי ששהה בו מת. איש מה-11 טרם יצר קשר. האם יתכן כי הם לא בחיים? הדאגה לשלומם מרקיעה שחקים.

עשרות מטיילים שאיש מהם אינו מכירם דואגים להם רק משום דבר אחד הם יהודים. כל בדל ידיעה נבדק מייד כל המטיילים מתוחקרים, אבל הקשר איתם נותק.

ואז זה מגיע: בשלב מסוים חוזר הטלפון הלוייני לעבוד והקבוצה יוצרת קשר. הידיעה מגיעה לחצר שבו יושבים המטיילים ומתקבלת בתרועות גיל ובאחווה. הקבוצה בדרך אלינו, ועכשיו מתחיל ריב מי יבשל להם ואיזו ארוחה להכין להם.

קשה לתאר באלה חיבוקים ונשיקות התקבלו הניצולים, כמה אהבה וחום השפיעו עליהם כולם. בלילה ישבנו כולנו בחצר בית חב"ד, שמענו מהם סיפוריפ מסמרי שיער, ניגננו ושרנו. איננו מכירים זה את זה, אבל בבית חב"ד כולנו נשמה אחת של עם ישראל.

הגויים עומדים נדהמים, לא מבינים איך זה קורה, למה השגרירות שלנו הגיעה ראשונה לחילוץ ואיך צוותי החילוץ שלנו הגיעו ראשונים, ואיך יכול להיות שאתם שאנחנו בשמחתו של מי שאיננו מכירים? הם לא מבינים שבעצם כולנו עמדנו בהר סיני. הם לא מבינים את מה שאמרו לי מאות מטיילים נרגשים: "כמה שלא תהיה חילוני, עכשיו למדנו שאין על העם שלנו".

ורק לי מתנגן כל העת הפסוק "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".